"היה נהוג לחשוב שאפס המוחלט היא טמפרטורה שמבחינה תאורטית אי אפשר לרדת מתחת אליה, ומעשית גם לא להגיע אליה ממש, אך תאוריות קוונטיות חדשות טוענות שאין הדבר כך וכמה ניסויים הראו תוצאות שיכולות להתפרש כטמפרטורה מתחת לאפס המוחלט."

מתוך: ויקיפדיה

אז ראסל ווסטברוק.
רבות דיברנו עליו לאורך השנים, על הפלוסים והמינוסים במשחקו, שחקן שבהחלט מקטב את האוהדים לשני מחנות, המאוהבים בו וסולחים על הכל למול ההייטרים המושבעים (גילוי נאות: אנוכי בקבוצה השנייה).

הפעם אני לא רוצה לדבר על משחקו (שהוא נורא. כל קבוצה שמכילה אותו צריכה לעבוד סופר קשה כדי להשיג נצחונות בגלל הנזקים העצומים שהוא מביא איתו לכל משחק, בהגנה – חוסר שמירה, ובהתקפה – איבודים ובחירת זריקות נוראית וידי נגר), אלא על אופיו.

הוא מתהדר תמיד בנרטיב של "נותן הכל במגרש, כל דקה וכל משחק", מנטליות "אולד סקול" קשוחה, ו"תמיד למען חברי קבוצתו", ומשחק אותה פועל צווארון כחול שבא מתוך אהבת המשחק וכבוד אליו.

ראס תמיד היה מנצח גרוע, ומפסידן גרוע עוד יותר.

כשהוא מצליח משהו, לא משנה כמה חסר חשיבות זה, הוא עושה הצגה שלמה של קינג קונג וצרחות ניצחון (כולל נגד ילדים באימון אוף-סיזן, כמו שראינו לפני העונה), או מקניט את היריב ב"תנועת העריסה" שלו – שהפכה לסיגנצ'ור מוב עבורו, ונועדה להקטין את היריב ("אתה רק תינוק!") ולהעצים את עצמו על חשבונו.

אבל כשהוא מפסיד – הוא הופך מריר, ומתוסכל, וחסר כל כבוד ליריביו, שניצחו אותו פייר אנד סקוור על המגרש.
למשל, זכור הריאיון של אחרי המשחק מול יוטה ורוביו, בעונה שיוטה העיפה את אוק' של ראס וג'ורג':

(ספוילר: רוביו האכיל אותו שוב במשחק הבא ובעט אותו מהפלייאוף)

עכשיו, ראס עם השנים ועם הנפילה התלולה מהצוק התרגל להפסיד, בעצם מאז שדוראנט נטש אותו (באוק' לבד, באוק' עם ג'ורג', ביוסטון, ובוויזארדס), והפך לסחורה פגומה שמועברת מיד ליד כברירת מחדל, אבל עכשיו משום מה לברון החליט שזה השחקן שהוא צריך לידו בלייקרס ולפתע הסחורה הפגומה שאיש לא רוצה הפכה חזרה לסחורה חמה, בקבוצה נחשקת שמועמדת לאליפות, ועוד בעיר ילדותו.

הציפיות עלו חזרה לנצח.

אבל המציאות – מה לעשות, מתעקשת להמשיך בשלה – ראס שחקן מזעזע בלי קליעה בכלל שלא שומר והווה ציקלון של בלאגן, איבודים, והחלטות מטופשות.

הלייקרס מסריחה, ההגנה שלה מסננת (כמו שעבדכם הנאמן הבטיח לכם לפני העונה), וראס – ובכן, הוא ראס.
מה שמדהים הוא שהאיש עדיין נמצא בהדחקה.
כשנשאל בזמן משחקי קדם העונה על איבודיו המרובים הוא אמר "easy fix"!

באמת ראס? תיקון קל?? אתה סובל מהבעיה הזו כל הקריירה! ומעולם לא הצלחת להתמודד איתה!
כמובן שה"תיקון הקל" לא בוצע, וראס מוליך בגאון את טבלת המאבדים של הליגה, עם 6 איבודים ממוצע למשחק ו-30 סה"כ.

אבל נעזוב את זה כרגע.
מה שאני מנסה להגיד כאן, שראס מסריח את המגרש, והלייקרס מפסידים ובלחץ אטומי ביחס לציפיות שלהם מהעונה.
מפלס הלחץ והתסכול אצל האיש הולך ועולה ממשחק למשחק, ומהפסד להפסד.

ראס, שתמיד היה מפסידן גרוע, הולך וחושף את אופיו האמיתי.

במשחק מול פיניקס, נכנס לראס פוקס של החיים מול בוקר.
האיש חגג את הפוקס ב"תנועת העריסה" המפורסמת שלו, ללא כל בושה.
אתה "נגר הזהב" של הליגה כבר כמה עונות, ואתה עושה תנועת עריסה לאחד הקלעים הטובים בליגה??

כמובן שבוקר החזיר לו אח"כ, ושראס בסוף הפסיד.

נעבור הלאה.
משחק מול הספרס.
ראס כבר מתוסכל מאוד, הלייקרס מפסידים וההגנה מסננת, לברון לא משחק אז הוא מרגיש שהכל עליו.
ראס כבר שנים לא מעוניין להתאמץ ולשמור, הוא צריך לשמור אנרגיה על קפיצות משוגעות על מגינים בהתקפה וחגיגות אחרי פוקסים, אבל הוא לא יכול להרשות שישפילו אותו ואת הלייקרס בהטבעות חופשיות על הראש כל משחק!

אז מה עושים? הולכים בכל הכוח על היד של המתקיף כשהוא באוויר, הרבה יותר קל מאשר לנסות להגיע לכדור (או חלילה לשמור עם הרגליים), וגם מאפשר אחיזה מעולה כדי למשוך למטה.
אף אחד לא יטביע כאן עלינו!

הוא מוסיף חטא לפשע, עושה הצגה שלמה כאילו פולטל דחף אותו, ועוד מעז לנופף בידיים אחרי שעשה טייק דאון מסוכן ומכוון לשחקן באוויר כדי להתלונן לשופטים.
והשופטים? שרקו לעבירת תוקף של פולטל והתעלמו מהעבירה המסוכנת שלא קשורה למשחק.
רשע וטוב לו.

הלאה. עוד באותו משחק.
ראס רואה כי טוב, אין תוצאות לעבירות מסוכנות מצד השופטים, והופך את זה לשיטה.
הוא הולך בכל הכוח ישירות על הידיים של פולטל שהולך להטבעה.
פלייגרנט ברור.
פולטל מצליח להטביע ולהימנע מנפילה מסוכנת, שחקן חלש ממנו היה בסכנה רצינית.

מה שהכי מרתיח כאן זה הדאבל סטנדרט של ראס.
אם מישהו היה מעז לעשות עשירית מזה עליו, הוא היה משתולל ורודף אחריו עם אקדח בכל האיצטדיון.
ואח"כ מתלונן בתקשורת על הפגיעה באתיקה של הכדורסל, שדברים כאלה לא עושים.
אבל כשזה הוא, אני בטוח שהוא מצדיק את עצמו בראש בכך שהוא "מתחרה בכל משחק, בכל מהלך, תמיד נותן 110%".

נעבור למשחק האחרון.
לייקרס מצליחה לאבד יתרון ענק ולהפסיד לאחת מנמושות הליגה הגדולות ביותר, קבוצה שמטרתה העונה היא להפסיד כמה שיותר – אוק'.
ראס מקבל טכנית ראשונה בסיום השלישי עם העבירה המכוערת הזאת, אחרי שאוק' כמעט סגרה את כל היתרון:

אבל השיא מגיע בסיום.
אוק' על סף ניצחון, הלייקרס מוציאים חוץ מרושל 4 שניות לסיום בפיגור 5, בייזלי חוטף ומטביע, וחותם את הניצחון.
ראס? משתולל מזעם ורודף אחריו, "לא עושים דבר כזה בכדורסל!" יענו זה לא אתי וחגיגה לא ראויה כי הקבוצה כבר ניצחה, חוטף טכנית שנייה ומורחק, שנייה וחצי לסיום.

באמת ראס??
אתה מדבר על חגיגות ודברים לא אתיים??
אתה מעז להגיד לשחקן לא לשמור ולא לשחק חזק?? מר "110% בכל מהלך"??
אתה מעז בכלל לדבר על בחירת זריקות??

דיונים על הנושא:
רוב פארקר וכריס ברוסארד

קולין קאוהרד:

בשורה התחתונה:
ראס הצליח לנפץ את מחסום האפס המוחלט.
האיש פשוט נבלה.
מעניין אותי איך דה שוט, המעריץ מס' 1 שלו כאן, שזועם ורותח על כל עבירה רגילה של איזה קרוסו כאילו זה ניסיון לרצח, ינסה להסביר ולתרץ את ההתנהגות של אלילו.
אולי ישלח את אדי וייס לחקור.